"דבר אחד לדור-(מנהיג אחד) ואין שני דברין לדור" משמע אין שני מנהיגים לדור
פרשת בהעלותך עשירה מאד במאורעות חשובים בחיי האומה בתקופת היותם במדבר. כאשר מצב העם התדרדר והוא במצב ירוד כתוצאה מירידה מוסרית, אומר משה: (י"א, י"ד) "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממנו", ואז התורה ציותה למשה" (י"א,ט"ז) "אספה לי שבעים איש... והתייצבו שם עִמָּךְ". אמר משה לפני הקב"ה:ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי, אמר לו הקב"ה: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרים עצמם ללקות עליהם במצרים, יבואו וייטלו בגדולה הזו. מכאן אנו לומדים שמי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד וגדולה ולרוח הקודש."והתייצבו שם עמך",הכניסם עמך אל אוהל מועד, ויהיו כל ישראל נוהגים בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגים בך, כי הביטוי "עמך" - יותר חזק מאשר הביטוי "אתך" ומראה על שיווי המעמד והדרגה.
"וישארו שני-אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד" נכללו בין שבעים הזקנים ויתנבאו במחנה, על כך מיצינו שני הסברים בדברי חז"ל ( י"א,כו-ל):
א. (רש"י) אלדד ומידד אמרו שאין הם ראויים לאותה גדולה, ואז אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולם התנבאו ופסקו (חדלו) – והם נתנבאו ולא פסקו (סנהדרין,דף י"ז ע"א), עד יום מותם.
ב. בקלפי – משה חשב כיצד אעשה כדי לא לפגוע בשום שבט? אברור ששה ששה מכל שבט- נמצאו שנים יתרים, והביא סה"כ הביא 72 פתקים, על 70 פתקים כתב – "זקן" ושניים הניח חלק. כאשר שניים מאותם שבעים שהלכו ליטול, עלה בידם חלק, ונשארו שני פתקים בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול היות שחשבו שלא מגיע להם, ולכן כתוב- " וישארו שני אנשים והמה בכתובים" כלומר פתקים כתובים היו להם בקלפי, ולא הלכו ליטלם. שני אנשים אלה שלא דחקו את עצמם לראש התור ושלא השתמשו במרפקים כדי להשיג את שאיפתם,יבאו על שכרם. הם זכו לחמשה דברים מיוחדים: להיכנס לא"י והזקנים לא נכנסו לארץ, הם מתנבאים מה שעתיד להיות לסוף 40 שנה שהתנבאו –"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", משמע מתנבאים והולכים,לא כמו הזקנים שהתנבאו רק למחר.

כתוב בהמשך בפרק י"א פסוק כ"ז: "וירץ הנער ויגד למשה! מי הוא הנער הזה שרץ למשה? רש"י מסביר: י"א גרשום בן משה בנו בכורו וי"א זה יהושע שנאמר (שמות,ל"ג,י"א): "ומשרתו יהושע בן נון נער". הבה נבחן את שני ההסברים לפי דרשות חז"ל, כדי להסיק מהם את המסקנה הדרושה. סברה אחת היא, שזהו גרשום בן משה. יצוין שבכל התורה כולה לא מוזכר שמו בשום פעולה, דבר המעיד על חוסר פעולה, ומאידך ישנו המדרש: בשעה שמשה רבינו ביקש מאת הקב"ה שירשו בניו את כבודו ענה לו-"בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך, חלק לך כבוד, והיה משכים ומעריב בבית הוועד שלך". בכל אופן גרשום זה שלא פעל להגדיל תורת משה, נבהל בשעה ששמע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה בלי האצלת רוח ממשה, זה מהווה כעין תחרות גלויה עם משה. לכן הגיב כך,בריצה אל משה, דבר המעיד על גישה תמוהה מאוד, כפי שמתאים לכאורה לגרשום. אולם אפילו אם המדובר ביהושע, מוזרה היא הריצה זאת, והתגובה החריפה הזאת, אם כי כוונתו הייתה מאד רצויה, לכבוד רבו שהעריץ אותו באופן יוצא מן הכלל, עם כל זה אדם בעל ישוב הדעת, המועמד להיות מנהיגם של ישראל לעתיד, צריך לכאורה להיות מתון, סלחני וגמיש ולא להתבטא:"אדוני משה כלאם" וגם תגובתו של יהושע צריך לימוד. "וירץ הנער" , למה רץ ועל מה רץ ?
"ויען- לשון צעקה" הוא הגיב בצעקה, שבדרך כלל אינה מעידה על חכמה מיוחדת,כי דברי חכמים בנחת נשמעים. ומה הוא דרש ממשה: "אדוני משה כלאם". רבים הפירושים על המילה-כלאם: הספרי אמר: בני אדם שמבשרים בשורה זו רעה, רבי אומר: אוסרם בזיקים כמה שנאמר:(ירמיהו ל"ז,ח): "ונתתם אותם בבית הכלא". שיהושע חשב שמתוך גאווה עושים עצמם כנביאים, ושהיו במעלת משה או אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה, והנה צריכים לשימם בכלא, כאיש משוגע ומתנבא. חז"ל אמרו: כלאם? אמר לו:"הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאליהן" ( סנהדרין, י"ז ע"א).
למרות כל הפירושים, משה רבינו בתשובתו, ע"פ דרך הפשט, מגיב בצורה חריפה על הקנאות וקוצר רוח ויאמר (י"א כ"ט):"המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם".דברים כדרבנות שרק משה העניו מכל אדם יכול לאמור אותם. מוסיף משה לא שלא מקנא בהם, על שמקבלים אצילות הנבואה מצינור בפני עצמו ולא על ידו, הייתי רוצה שתבוא להם שפע הנבואות בריבוי כל כך, עד שיוכלו להאציל גם לאחרים כמוני. והלוואי שכל עם ד' נביאים,שזה מדרגה יותר גדולה ממני,ובזה הראה משה רבינו העניו מכל האדם כי לבו רחוק מקנאה ומגאווה.

מנהיג צריך להיות כמשה בעל רוחב לב, צריך לשמוח על זה שהציבור עולה ומתעלה, הוא צריך להעלות את הצבור וממילא גם עלייתו היא מובטחת, מה שהמנהיג יותר גדול בעל אצילות רוחנית עילאית יותר אינו מפחד ממתחרים ומתחרות. לא כן אדם קטן, בעל אופק מצומצם ומוגבל, מפחד מכל דבר ומכל אדם שהטיל עליו צלו, ובמיוחד רודן שהוא בבחינת:"אני ואפסי עוד", הריהו מעוניין שהציבור והעם יישאר בחושך ובצמצום נפשי כדי שתהיה באפשרותו לעשות בהם כרצונו ללא הפרעה ותחרות. דבריו של משה רבינו משמעותם הם לדורות. אסור למנהיג של ישראל להיות מצומצם ומוגבל בקנאות של צרות עין וקוצר רוח, ולהיאחז בקרנות השלטון בכל מחיר, מבלי לתת גם לאחרים בעם את האפשרות לעלות ולהתעלות וכן להתמודד בעת הצורך. גישה קטנונית כזאת מעידה על חוסר יציבות נפשית, חוסר ניסיון חיים ושאיפה של השתלטות בכל מחיר.

לאור הדברים אלה, אפשר על פי הפשט להבין גישתו של משה בקשר למינויו של יהושע בתור מנהיגם של ישראל. אמר רבי: שני דברים דיבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו. ואלה הן: אחד המקרה הנ"ל במינוי הזקנים- אדוני משה כלאם, ואחד במעשה העגל (שמות ל"ב י"ז) "וישמע יהושע את קול העם ברע". אמר למשה: "קול מלחמה במחנה" דבר המעיד על תלישותו מן המציאות, ועל היותו מנהיג שאינו מעורה בחיי העם והציבור. משה חשש משום כך למסור את הנהגה לידו, משום שמנהיג כשם שלבו צריך להיות ער ופתוח לצערם ולסבלם של ישראל, כך צריכה שמיעתו להיות חדה וערה לכל מה שמתרחש במחנה ישראל, עוד טרם שמתרחש דבר במציאות. חז"ל מוסרים לנו על כך, אמר רבי יוחנן, אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עימהם, על פיהם עשה מעשה ולא תשתרר עליהם, שנאמר: "כי אתה תביא את העם" משמע גם אתה כאחד מהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "דבר אחד לדור- (מנהיג אחד), ואין שני דברים לדור"(סנהדרין ח' ע"א רש"י) משמע אין שני מנהיגים לדור שנאמר "כי אתה תביא- משמע שררה נוהג עליהם .
ועם כל זאת, בשעה שהסמיך משה רבינו את יהושע עשה זאת ברוחב לב ובנפש חפצה, ובשמחה, כמו שה' צווה את משה בשמחה, ורש"י מביא דברי חז"ל: ויסמוך את ידיו בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה,שה' אמר לו "וסמכת את ידך" והוא עשה בשתי ידיו, בעין יפה. זוהי הדרך של מנהיג גדול בעל נשמה גדולה והתרוממות הנפש, וכל זה נובע מזה שהאיש משה עניו מאד מכל האדם, ולא בקש גדולה לעצמו ולא התגאה במעלתו, לכן הוא זכה להיות איש אדון, ואב לכל הנביאים.

מידה זו נדרשת במיוחד ממנהיגים, ובלשון חז"ל תואר "עניו" ניתן לאדם למנהיג שעינם לא הייתה צרה בשל אחרים, שלא התקנאו בכבוד הזולת, והם מוכנים לוותר על כבודם ומעמדם לטובת הזולת. אנשים כאלה ראוים להיות מנהיגים של העם, ורק הם יכולים להבטיח חיי מוסר ודרך ארץ חיי רוח ונפש לעם ישראל.
הכל תלוי בענוותו ובמידותיו של המנהיג, ואשרי הדור שזוכה למנהיג כזה שהוא חדור ענווה נפשית, ברכה לו וברכה לעם.
בדור ירוד, אין עצה אלא, "אתה והזקנים שבדור עמך" בכוחות משותפים יפעלו למען העלאת הרמה הרוחנית והמוסרית של העם, וע"י כך נזכה גם למנהיגים טובים, ברוחב לב ובאופק בלתי מוגבל, ואז יש תקווה לשפר את המצב ולהבטיח את עתידנו.

שבת שלום ומבורך
שלכם
הרב יוסף וסרמן